הוספות הרמב"ן לפירושו על התורה – שמות

אדום = הנוסח הקדום (בספרד).    ירוק = הנוסח המעודכן (בא"י).

הציון שההוספה חסרה פירושו שהטקסט מופיע בכת"י בלי ההוספה.

שמות ב':כ"ה	וירא אלהים את בני ישראל – פירש רבי אברהם כי ראה החמס שהיו מצרים עושים להם בגלוי, וידע אלהים – העשוי להם בסתר ורש"י פירש וידע אלהים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם. וכמהו: ואתה את עבדך ידעת (דברי הימים א י"ז:י"ח).	ההוספה חסרה: פריס 220, פריס 222, פריס 224 ההוספה מופיעה: פריס 219, פריס 221, לייפציג 20 ההוספה בגיליון: פריס 223 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות י':ב'	"וטעם התעללתי" – כי אני מצחק בו שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב ד) והנה הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה כי מה טעם בא אל פרעה כי לא יאמר לו כלום ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה כי הכתוב קצר בזה וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט יג) ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל כמו שפירשתי (שם יט) וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם ופעם יקצר בזה ופעם בזה ובאלה שמות רבה (יג ד) ראיתי ולמען תספר באזני בנך הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם וכתב אותה משה ברמז. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך זו מכת הארבה כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א ג).	ההוספה חסרה: פריס 224, טורינו 11, לונדון 212, לונדון 211, בהמ"ל 870, מילנו 180, קמברידג' 524,1, פריס 221 ההוספה בגיליון: פרמא 3258, פרמא 3255, מינכן 138, עיין גם לונדון 208 ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, הערות: אפשר שהוא תיקון השמטה ע"י הדומות.
שמות י':י"ד	"ואחריו לא יהיה כן" – הכתוב מודיע אותנו מדרך הנבואה שאחריו לא יהיה כן וכתב רש"י ואותו שהיה בימי יואל שנאמר בו כמוהו לא נהיה מן העולם (יואל ב ב) למדנו שהיו גדול משל משה אותו של יואל היה על ידי מינים הרבה שהיה יחד ארבה וחסיל וילק וגזם אבל של משה שלא היה אלא מין אחד וכמוהו לא היה ולא יהיה וקשה עלי מאמר הרב שהרי כתוב (תהלים עח מו) ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וכתיב (שם קה לד) אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינין של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים אבל "בכל גבול מצרים" נמשך לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן שם ויתכן כי בעבור היות ארץ מצרים לחה מאד ביאור לא יהיה שם ארבה גדול כי דרכו לבא בשני עצירת המטר וכאשר הוא מוזכר ביואל (א כ). וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל בא וראה כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה) רק ביאור תשארנה ולפיכך נשאר אלתמצח עד עכשיו אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים ועל זה נאמר (תהלים קה ב) שיחו בכל נפלאותיו עד כאן לשון הרב. ודעתי בפשט הכתוב כי בעבור שמכת הארבה רגילה לבא לפעמים בכל הדורות ועוד שבאה זאת כדרך המקרים כי רוח הקדים נשאו בעבור זה אמר כי היה גדול מאד מכל אשר נהיה במקרה העולם כי לפניו ואחריו איננו בא כמוהו ובגדלו ידעו כי מכת אלהים היא שאין רגילות לבא כן באחד הזמנים וגם אותו של יואל מכה מאת אלהים.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות: מידע גיאוגרפי שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י. ציטוט ר"ח.
שמות י':י"ז	"וטעם שא נא חטאתי" – דרך כבוד למשה כי הוא אלהים לפרעה (לעיל ז א) וגדול מאד בארץ מצרים (להלן יא ג) והעתירו אל ה' אלהיכם לשניהם כי כן יאמר פרעה בכל פעם דרך מוסר כי יודע פרעה כי משה הוא המעתיר כי כן אמר לו למתי אעתיר לך (לעיל ח ח) והעתרתי אל ה' (שם כה) אפרוש את כפי אל ה' (שם ט כט) כי לא ידבר משה בזה לשון רבים שלא יוציא שקר מפיו.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, ההוספה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות י':כ"ג	"וטעם לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו" – כי לא היה החשך הזה אפיסת אור השמש שבא שמשם והיה כמו לילה אבל היה חשך אפלה כלומר איד עב מאד שירד מן השמים כי על כן אמר (בפסוק כא) נטה את ידך על השמים להוריד משם חשכה גדולה נופלת עליהם והיתה מכבה כל נר כאשר בכל החפירות העמוקות ובכל מקומות החשך העצום לא יתקיים הנר וכן העוברים בהרי חשך לא יעמד להם שם הנר ולא האש כלל ועל כן לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו ואלמלא כן היו משתמשין בנרות וזהו שאמר הכתוב שלח חושך ויחשך (תהלים קה כח) כי היה שלוח חשך לא אפיסת אור היום בלבד ויתכן שהיה איד עב מאד מורגש שהיה בו כמו ממש כדברי רבותינו (שמו"ר יד א) כאשר הוא בים אוקינוס כעדות ר"א.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, ההוספה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות י':כ"ה	"גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" – לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק, יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת, כי כאשר אמר להם (שמות יב לב): "וברכתם גם אותי", היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות (משלי כא כז): "זבח רשעים תועבה", כי ה' חפץ דכאו, לא לכפר עליו רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו כי (שמות יב לב): "כאשר דברתם" הוא על מאמרם "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות". אולי רצו לומר, שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל; או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו; וגם זה אינו נכון.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, ההוספה בגיליון: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות י"ב:ב'	"החדש הזה לכם ראש חדשים" – זו מצוה ראשונה שצוה הקב"ה את ישראל על ידי משה ולכן אמר בארץ מצרים כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני או שבא לומר בארץ מצרים לא בעיר מצרים כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן) חוץ לכרך והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה אבל משה ואהרן הם במקום ישראל ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה) ולכך לא נאמר בתחלה "דברו אל כל עדת ישראל" שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו ישראל חדש הראשון וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א) ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא) ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א) וכן כלם וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כאשר אפרש (להלן כ ח) כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו שאין המנין הזה לשנה שהרי תחלת שנותינו מתשרי דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה וזה טעם ראשון הוא לכם שאיננו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לכם שנקרא לו לזכרון גאולתינו וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב ב"ר מח ט) כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו והסבה בזה כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיהו טז יד–טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז עזרא ו טו נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז) ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן כמו הפיל פור הוא הגורל (שם) ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה ונזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: מידע שנתגלה לרמב"ן בהגיעו לא"י.
שמות י"ב:ח'	"ומצות על מרורים יאכלוהו" – שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ובמצות עם מרורים יאכלוהו וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא) כמו עם וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (להלן לה כב) וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (בפסוק הבא) ולא אמר "עם" ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן ויחסר הכתוב בי"ת כמו ירחצו מים (להלן ל כ) וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל) וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר אבל המצות חזר וצוה (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות אפילו בפני עצמן כדעת רבותינו (פסחים קכ). ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה ואכלו את הבשר ומצות וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה כל אחת צואה בפני עצמה.	ההוספה חסרה: פריס 223, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פולדה 2, פריס 224, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות י"ב:ט"ז	"כל מלאכה לא יעשה בהם" – פירש רש"י אפילו על ידי אחרים ולא הבינותי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באסור מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ) וזה דבר מבואר בגמרא אבל מצאתי במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג) הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר (להלן כ ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים קל וחומר ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו' ע"כ בברייתא זו ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו וסמכו אותה למקרא הזה אבל במלאכת הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש רש"י בגמרא בבא מציעא (צ) ושם במכילתא עוד אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהן משום שבות מניין תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (פסוק יז) להביא דברים שהן משום שבות וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא ויש לי בזה פירוש נכון עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: אפשר שיש כאן השמטה ע"י הדומות קדומה שנכנסה לרוב כתה"י, אך ייתכן שרמב"ן עצמו תיקן הנוסח.
שמות י"ב:ל'	"כי אין בית אשר אין שם מת" – לשון רש"י היה שם בכור מת אין שם בכור גדול הבית מת שקרוי "בכור" שנאמר (תהלים פט כז) אף אני בכור אתנהו ד"א מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים והיו להם בכורות הרבה פעמים הם חמשה לאשה אחת וכל אחד בכור לאביו ועל דרך הפשט הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה (להלן יג ב) והיה בכור פרעה היושב על כסאו (פסוק כט) פטר רחם לאמו וכן מנהג המלכים להיות הגבירה המולכת בתולה כענין שנאמר באחשורוש (אסתר ב ג) אבל על דעת רבותינו נתרץ שהכה במצרים כל בכוריהם כלומר בכור האב ראשית אונו ובכור האם פטר רחם וגם גדול הבית ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל רק בכור האם שהוא ידוע ומפורסם יותר ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם ובחר מכלם המין ההוא. וכדמות ראיה לזה ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם (תהלים עח נא) כי על הזכר יאמר כן.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות י"ב:מ"ג	"כל בן נכר" – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואחד גוי ואחד ישראל במשמע לשון רש"י ממכילתא (כאן) והכתוב לא הוצרך אלא לישראל וכן תרגם אונקלוס כל בן נכר כל בר ישראל דאשתמד שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים והוא משומד שהזכירו חכמים בכל מקום ופירושו מנוכר ושיעורו משומדע מלשון ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי (בראשית מב ח) וחסרו העי"ן כמו שהבליעוה במלות רבות ואמרו מדם במקום מדעם דור קטי (כתובות י) דור קטיע בקי בקיע (סנהדרין ה).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות י"ג:ה'	"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" – אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני לשון רש"י ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם (בראשית י טו טז) ולכך כשאמר (פסוק יא) והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני יכלול בו את כלם וכן אמר הכתוב בכל מקום "ארץ כנען" אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל כנעני ודעת רבותינו (ספרי דברים כו ט) שהיתה ארץ ה' עממים הללו זבת חלב ודבש ולא היתה כן ארץ השנים הנשארים ולכך יבשר אותם בארץ הזאת כך שנינו בספרי לענין הבכורים ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן ארץ חמשה עממים אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ ה' עממים רבי יוסי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש הרי מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא"י עצמה וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזאת (ריש פרק י"ז) ועוד שנוי בספרי (דברים יח ב שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו (דברים יח ב) זו נחלת חמשה עממין בקרב אחיו זו נחלת שני עממים הפרישו בפני עצמן ה' עממין הללו לפי שהם עקר הארץ שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש ורש"י בפרשת שופטים ושוטרים (שם) נתקשה בזו הברייתא ועל הדעת הזו הכתוב למעלה (ג ח) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש לא בעבור זבת חלב ודבש הוסיף שם את הפריזי אלא בעבור ארץ טובה ורחבה והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום כי הגרגשי פנה ולא נזכר בתורה רק בפסוק ונשל גוים רבים מפניך וגו' (דברים ז א) ולכן אמר רבים וכן כתוב (שם כ יז) כי החרם תחרימם החתי והאמורי הכנעני והפריזי החוי והיבוסי ולא הזכיר הגרגשי ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם. ויהושע אמ' והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמרי והיבוסי כי כל השבעה הוריש מפניהם.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: חסר גם ברוב הדפוסים. ייתכן שנובע מהשמטה ע"י הדומות.
שמות י"ג:כ"א	"וה' הולך לפניהם יומם" – כבר אמרו (ב"ר נא ב) שכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו הקב"ה עמהם ביום ובית דינו בלילה אם כן פירוש הכתוב שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד ענן ובלילה בית דינו שוכן בעמוד האש להאיר להם כטעם אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה (במדבר יד יד) וראיתי באלה שמות רבה (יט ו) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' (ישעיהו נב יב) לשעבר אני ובית דיני הייתי מהלך לפניכם שנאמר וה' הלך לפניהם יומם אבל לעתיד לבא אני לבדי שנאמר (ישעיהו נב יב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל וסוד המדרש הזה כאשר הזכרתי כי בגאולה הראשונה היה הקב"ה עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה אבל לעתיד לבא תתעלה מדת בית דינו ברחמים וה' הולך לפניהם השם המיוחד כי אלהי ישראל מאספם עמו ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט יב) כי הכל במדת רחמים מיוחדת ור"א אמר כי הכתוב ידבר הוא כלשון בני האדם בעבור כי כח השם ושלוחו הוא הולך עם ישראל כדרך מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו סג יב) והאמת שהוא כדרך מוליך לימין משה אבל לא כאשר יבין ר"א ממנו וכתיב כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת (שם יד).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 224, פריס 220, ירושלים 371, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות י"ד:י'	"וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים" – איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם, ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, "והעם" שם להמון, וכן וילונו העם (להלן טו כד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל מקום שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 224, פריס 220, ירושלים 371, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ט"ו:י'	"נשפת ברוחך" – אמר ר"א מגזרת נשף כי בנשף הביא רוח שהטביעה אותם ורש"י פירש לשון הפחה כמו וגם נשף בהם ויבשו (ישעיהו מ כד) ויפה פירש ודעתי עוד שענינו כמו בבי"ת נשבת ברוחך מלשון כי רוח ה' נשבה בו (ישעיהו מ ז) ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמז יח) כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד כמו על גפי מרומי קרת (משלי ט ג) על גבי אם בגפו (להלן כא ג) וכן ורכוש להם יבזור (דניאל יא כד) בזר עמים (תהלים סח לא) לשון פזור וכן בשמות יחליפו אותם שובך (שמ"ב י טז) שופך (דהי"א יט טז) ולרבותינו במשנה (פאה פ"ו מ"א) הבקר לענים הבקר כמו הפקר ומן עבשו פרודות (יואל א יז) יאמר עפוש (פסחים מה) ואמר בן פקועה (חולין סט) במקום בן בקועה מפני שנבקעה ומצאו שם בן תשעה חי. וכן על דעתי הכפישני באפר (איכה ג טז) הכבישני מלשון ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א כח) יכבוש עונותינו (מיכה ז יט) ובלשונם עוד מדה כפושה (יבמות קז) כמו כבושה וענין הכתוב כי ברוחך הקשה והעזה נערמו מי הים ונשפת ברוחך אשר אתה מנהג הים וכסמו ים זהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו (לעיל יד כז) כי שב לנשוב בו הרוח כאשר יעשה באיתנו בשוא גליו וטעם צללו כעופרת שבאו במצולות כמו העופרת והזכיר בזה בשירה פעמים כמו אבן (פסוק ה) כעופרת כי גם זה להם מיד ה' שהיו בהם אנשים רבים יודעים לשחות והיו קרוב ליבשה אף כי רוכבי הסוסים במים כלם היו ראוים להנצל כי הסוסים שטים הרבה על פני המים וכן תופשי המגינים נצלים במים ובכאן לא נמלט מהם אחד וזהו טעם וינער ה' את מצרים (לעיל יד כז) שהיה השם מגביהם ברוחו הקשה ומשפילם בים מלשון וינערו רשעים ממנה (איוב לח יג) והיה החסון לנעורת (ישעיהו א לא) מה שמפיץ ומפיל מן הפשתן המתקן אותו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ט"ו:י"ד	"שמעו עמים ירגזון" – יאמר כאשר שמעו העמים ירגזון מתגרת ידיך וחיל אחז יושבי פלשת בעת ששמעו ויתכן שיאמר כי כבר שמעו העמים כל אשר עשה השם בארץ מצרים וירגזון תמיד מן המחלה אשר שם בהם ויתפלל שתפול עליהם אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה ואמר ר"א כי "תפול עליהם" שב אל פלשת אדום ומואב לא אל כנען וזהו שאמר עד יעבור עמך ה' כי עליהם עברו טרם בואם אל ארץ כנען ולא נלחמו עמהם ואם יצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ כ) לבל יעברו בארצו לא נלחם בהם ולולא כי נפל עליהם אימתה ופחד היו חפצים להלחם בם משנאתם אותם. ולא הזכיר עמון כי עמון ומואב כגוי אחד הם. ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם ולא נלחם בהם עד עברם כי הכנעני מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא א) איננו כנעני ביחוסו כדעת רבותינו (במד"ר ותנחומא שם).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ט"ו:י"ט	"כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו" – אמר ר"א שגם זה מן השירה כי היו משוררים ואומרים כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב עליהם את מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים והוא נס בתוך נס ואיננו בלשון השירה והנבואות אבל פירושו אז ישיר משה כי בא סוס פרעה ביום ההוא מיד לא מיום המחרת או אחרי כן או טעמו אז ישיר כאשר בא סוס פרעה בים והשיב עליהם ה' מי הים בעוד בני ישראל הולכים ביבשה בתוכו להגיד כי בלכתם בתוכו ביבשה אמרו השירה ואמר עוד כי אז לקחה מרים הנביאה את התוף בידה וענתה להם הפסוק הראשון של השירה שתענינה כן אחרי משה וישראל.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 224, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: אולי הוספת אופציה חדשה, אך אולי רק השמטה ע"י הדומות.
שמות י"ז:ט"ז	"כי יד על כס יה" – ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נאמר כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין השם מלא עד שימח שמו של עמלק בן עשו ומשנמחה שמו יהי שם ה' מלא והכסא שלם שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח זהו עשו שנאמר ועברתו שמרה נצח (עמוס א יא) אבד זכרם המה (תהלים ט ז) מה כתיב אחריו וה' לעולם ישב (שם ח) הרי השם מלא כונן למשפט כסאו (שם) הרי כסא שלם לשון רש"י ומדרש חכמים הוא (תנחומא תצא יא) ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ה' תהיה מלחמה לה' בעמלק וכן תהיה מדור לדור והענין כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ה' כענין שכתוב וישב שלמה על כסא ה' למלך ילחם בעמלק והוא רמז לשאול המלך הראשון וכן מדר דר לאמר כי כל מלך בישראל חייב להלחם בהם עד שימחו. ועל דרך הפשט נכון הוא. וגם זה מדרש הגמרא שאמרו (סנהדרין כ) כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר הרי להעמיד עליהם מלך תחלה ואין כס יה אלא מלך שנאמר (דהי"א כט כג) וישב שלמה כדאיתא בפרק כהן גדול (סנהדרין כ), והוא פשט נכון במקרא הזה. ועל דרך האמת כי היד אשר על כסא יה והיא מלחמה לה' הויה בעמלק מדר דר כי מדת הדין של מעלה תהיה בו למחותו לעולם מדור דור ומדרש חכמים (תנחומא תצא טו) בשם המלא ובכסא השלם ירמוז לזה וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון (לעיל טו יד) ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו (שם) מפני פחד ה' ומהדר גאונו ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם ולכך אמר בו ולא ירא אלהים (דברים כה יח) ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו עובר מתעבר על ריב לא לו.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות כ':י"ג	"לא תרצח לא תנאף לא תגנב" – אמר הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה ו לא תנאף אשת רעך כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב כז) ולא ידעו אביהם שבראם מאין ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש כי הוא כמו כן גורם כזאת וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא אחר ע"ז שפיכות דמים ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו ואחר כן יבאר המשפטים בפרט כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו ואמר ר"א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו ואחרי כן יקנה עבד ואמה ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם כי כבד את אביך כבוד האל כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו. והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם ובקצתם לא הזכיר כי בדבור השני אל קנא בשלישי כי לא ינקה בחמישי למען יאריכון ולא הזכיר באחרים עונש או שכר והיה זה כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה והוא לכבוד הבורא והנראה אלי כי אמר אל קנא על לא יהיה לך ואמר ועושה חסד על אנכי כי העונש יבא על מצות לא תעשה והשכר על מצות עשה וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר והבטיח בשכר על העושה והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה ולא הזכיר בשבת גמול כלל ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי והנה הוא בכלל אל קנא פוקד ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי והחמש השניות בלוח אחד שיהיו חמש כנגד חמש כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע ומזה יתברר לך למה היו שתים כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים וכל זה רמז אחד והמשכיל יבין הסוד.	ההוספה חסרה: פולדה 2, לונדון-ויינמן, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, מינכן 137 הערות:
שמות כ':ט"ז (×2)	"ואל ידבר עמנו אלהים" – השגיח הרב במורה הנבוכים (ב לג) באונקלוס שתרגם ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא עשה כן בשאר המקומות כי תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה (לעיל כ א) ומליל ה' וכן בכל מקום וידבר ה' אל משה ומליל ה' והטעם אצלו כי הדיבור הראשון אע"פ ששמעוהו כל ישראל אין מעלתם בו כמעלת משה רבינו וא"כ כדעתו למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם (פסוק כב) מללית עמכון והיה לו לומר איתמלל מן קדמי עמכון וכן במשנה תורה (דברים ה יט) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם תרגם אותו מליל ה' וכן אמרו הם ואת קולו שמענו (שם כא) ותרגם ית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ימלל ה' עם אינשא וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם (שם ד) מליל ה' ועוד שהרי תרגם והאלהים יעננו בקול (לעיל יט יט) ומן קדם ה' מתעני ליה בקל וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט) ותרגומו מתמלל וכן ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (להלן לג ט) ומתמלל אבל הטעם לאונקלוס מבואר שלא נאמר בכל מתן תורה דבור השם לישראל רק מתוך האש (דברים ה כא) ומן האש שמעו והוא מה שהשיגו הם וכן כי מן השמים (פסוק יט) על דרך האמת מתוך השמים והוא מתוך האש בשוה וכבר נתבאר ענינו (לעיל יט כ) והנה כשראה אונקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכר בו מחיצה לא ראה לתרגם בו ולא ימלל עמנא ה' ואין בלשונו כנוי למלת אלהים ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש ומן המופלא בחכמת אונקלוס שלא הזכיר במעמד הר סיני "יקרא דה'" או "מימרא דה'" ותרגם הא אנא מתגלי לך (שם ט) יתגלי ה' לעיני כל עמא על טורא דסיני (שם יא) דאתגלי עלוהי (שם יח) ואתגלי ה' על טורא דסיני (שם כ) ולא תרגם "ואיתגלי יקרא דה'" כאשר הוא מתרגם תחלה הר האלהים (לעיל ג א) טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דה' כן עשה בכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידה הזאת אבל כאשר יזכיר הכתוב אלהים תרגם לקראת האלהים (לעיל יט יז) לקדמות מימרא דה' ותרגם בא האלהים (כ יז) יתגלי לכון יקרא דה' ולא אמר יתגלי לכון ה' דתמן יקרא דה' (שם יח) וכן אמר ומן קדם ה' מתעני ליה בקל (לעיל יט יט). ומה שתרגם את כל הדברים האלה דבר ה' עמכם מליל ה' עמכון טעמו מפני שנאמר פנים בפנים והמשכיל יבין. וכל זה מבואר ומפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (יט כ) וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות ויעל משה אל הר האלהים (להלן כד יג) וסלק משה לטורא דה' כי אחרי מתן תורה יאמר כן וכתיב ויסעו מהר ה' (במדבר י לג) תרגמו ונטלו מטורא דה'.	ההוספות חסרות: פריס 224, פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספות בגיליון: פריס 223, ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות: ההוספה חסרה ברוב הדפוסים.
שמות כ"א:ד'	"אם אדניו יתן לו אשה" – בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא ישראלית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה הא בכנענית הכתוב מדבר זה לשון הברייתא השנויה במכילתא וכתב רש"י שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים שנאמר (דברים טו יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ואין זה מכוון כהוגן כי אם נאמר שהיא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים כי היאך יתננה לו אדוניו והוא אין בידו למוסרה לשום אדם אחר וכן הראיה שאמר שאף היא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש והם בתלמוד דברי יחיד (קידושין יד) והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש ואם כן אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה אבל מה שאמרו הא בכנענית הכתוב מדבר מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה שהילדים בכנענית לאדון שולד שפחה כנענית כמוה (שם סו) אבל בישראלית אפילו היתה גדולה ואפילו נאמר שתהא האשה רשאה למכור עצמה בניה של אב הן.	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 223, פריס 224, פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: אפשר שיש כאן השמטה ע"י הדומות קדומה שנכנסה לרוב כתה"י, אך ייתכן שרמב"ן עצמו תיקן הנוסח.
שמות כ"א:ט'	"כמשפט הבנות יעשה לה" – על דרך הפשט יתכן שיאמר שאם ייעדנה הקונה לבנו והוא השדוך שישדכנה לו כי יעוד לשון זמון הוא מן המועד אשר יעדו ( כ ה) כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה שיתן לה משלו כמוהר הבתולות וצוה בזה כאשר צוה בהענקה והכל חסד מאתו יתעלה ועל דרך רבותינו והוא האמת כמשפט הבנות אשר ישיאו אותן האבות יעשה לה הבן ופירש משפטן כי אם יקח אחרת שארה כסותה ועונתה של זו לא יגרע ואין צורך לומר אם לא ישא אחרת כי הכתוב דבר בהווה ופירש רש"י שארה מזונות כסותה כמשמעה עונתה תשמיש וכן אמר אונקלוס זיונה ובגמרא (כתובות מז) אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו' (תהלים עח כז) והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד והלכה מזוני תקינו לה רבנן וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר שהוא הבשר והראוי שיזכיר לחמה כי על הלחם יחיה האדם ובו יהיה החיוב וחשב ר"א לתקן זה ופירש שארה מזון שיעמיד שארה שהיא בשרה ואין בזה טעם שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם נגזר מלשון שאר כלומר שאר בשרו מלבד בשר גופו ויקראו הקרובים שאר אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) שארה הנה (שם יז) כענין אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט יד) ויאכל חצי בשרו (במדבר יב יב) וכן שם ושאר נין ונכד (ישעיהו יד כב) זרעו הקרוב אליו וכן בכלות בשרך ושארך (משלי ה יא) עצמך ובניך שהם הבשר הקרוב לך ויקרא הבשר הנאכל שאר וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח כז) כי הבשר הנאכל ידבק באוכל ויחזור לבשרו ויתכן שיהיה מזה בכלות בשרך ושארך (משלי ה יא) בשר גופך ושאר הבשר הנעשה מן המאכל יכלה ולא יהיה לך לבשר ותקרא האשה שאר לבעל כמו שדרשו (יבמות כב) כי אם לשארו שארו זו אשתו והוא מן הענין שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד) והנה שארה קרוב בשרה וכסותה כסות מטתה כמו שנאמר (להלן כב כו) כי היא כסותו לבדה במה ישכב ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים ואם יהיה פירוש שאר כמו בשר כדברי המפרשים (רש"י והרד"ק בתהלים עח כז והרד"ק כאן) ונאמר כי אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו) כמו בשר בשרו כענין שנאמר (בראשית לז כז) כי אחינו בשרנו הוא ג"כ נפרש שארה לא יגרע שלא ימנע ממנו בשרה כלומר הבשר הראוי לה והוא בשר הבעל אשר הוא עמה לבשר אחד וענין הכתוב שאם יקח אחרת קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה כי כן משפט הבנות והטעם שלא תהיה האחרת יושבת לו על מטה כבודה והיו שם לבשר אחד וזו עמו כפילגש ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ כבא אל אשה זונה אולי יאמר לאמה קניתיה ופלגש תהיה בביתי ולכן מנעו הכתוב מזה וכך אמרו חכמים (כתובות מח) שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן וזה פירוש נכון כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן ויבא זה כהוגן על דין ההלכה ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"א:ט"ז	"ונמצא בידו" – שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו קודם המכירה לשון רש"י ולא הבינותי זה אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראוהו עדים שגנב ומכר ודי במה שאמר וגונב איש ומכרו והמציאה בידו איננה ראיה גמורה אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו (סנהדרין פה) הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו ואמר בברייתא גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור ואם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב (ב"ק עט) וכן זה צריך שיביא זה הנגנב לרשותו וכן אם הגביה הנער על כתפו ומכרו לאחר חייב הוא דהא קרינא ביה ונמצא בידו ולא תהא חצרו קונה לו יותר מידו וכן מה שאמר מכרו ועדיין הוא ברשותו שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואע"פ שנתן בו מעות כי שלא הוציאו משם פטור ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או עד שיגביהנו או היא גזרת הכתוב בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח וכן נראה ורש"י פירש שם בפירושיו בגמרא (סנהדרין פה) ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור מפני שאין כאן גנבה כלל ואם כן לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי ממון ועל כל ענין שיעור הכתוב וגונב איש ונמצא בידו ומכרו מות יומת ויתכן שהיה עוד כסדרו ונמצא בידו של לוקח שאם גנב את הנפש והביאו לביתו והביא שם הלוקח ומכרו לו ולא הוציאו הלוקח משם אינו חייב שלא נגמר המכר ביניהן או אפילו כשנגמר המכר יפטר כמו שכתבתי.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"א:י"ח	"באבן או באגרוף" – על לשון רבותינו אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה כמו שאומרין בעלי אגרופין (קידושין עו) אגרופו של בן אבטיח (כלים יז יב) וכן באגרוף רשע (ישעיהו נח ד) יד רשע המכה והזכיר הכתוב שתי הכאות אחת קשה והיא האבן ואחת קלה והיא האגרוף לא תמית בה על הרוב לומר כי בשתיהן צריך אומד וחובשין אותו ואם ימות זה כגון שהכהו על נפשו רוצח הוא מות יומת ואם לא ימות ישלם שבת ורפוי ובמכילתא (כאן) רבי נתן אומר הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן מה האבן שיש בה כדי להמית אף אגרוף שיהיה בו כדי להמית ומה אגרוף בידוע אף אבן בידוע הא אם נתערבה באבנים אחרות הרי זה פטור לומר שאם נתערבה באבנים אחרות משערין את הקלה שבהן ואם אין בה כדי להמית פוטרין אותו ואחרים אמרו (הראב"ע והרד"ק כאן) כי אגרוף רגב עפר מלשון עבשו פרודות תחת מגרפותיהן (יואל א יז) והאל"ף כאל"ף אזרוע (ירמיהו לב כא). והוא דעת אונקלוס שאמר בכורמיזא. והזכיר את אלה ג"כ לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית וזהו להבדיל החרב מהם שאין צריך אומד כמו שהזכירו חכמים (סנהדרין עו).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 224, ההוספה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"א:כ"ט	"וגם בעליו יומת" – קבלו רבותינו ז"ל (מכילתא כאן סנהדרין טו) שהיא מיתה בידי שמים וכמוהו והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) וראיתי שלא בא בתורה בחייבי מיתות ב"ד "יומת" בלבד אבל "מות יומת" נאמר בכולן ואין טענה ממכה אדם יומת (שם כד כא) ולא משבת (להלן לה ב) ונביא המסית (דברים יג ו) שכבר פורש בהם במקום אחר ולא ידעתי טעם לתרגומו של אונקלוס שאמר יתקטל ואולי ירצה לומר כי ראוי הוא שיהרג אלא שיש עליו כופר או רצה לפרש שאמר הכתוב וגם בעליו יומת יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה לא ינקה ה' אותו רצה ללמד שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג לא מיתת עצמו כענין והרגתי אתכם בחרב (להלן כב כג) ואמר עוד באונקלוס בפסוק והזר הקרב יומת (במדבר יח ז) יתקטל כי היה סובר כדברי רבי עקיבא שאמר הזר ששימש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק (סנהדרין פא).	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, פרמא 3258, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"ב:כ"ח (×2)	"מלאתך ודמעך לא תאחר" – מצינו מלאה בזרע פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב ט) ועוד כמלאה מן היקב (במדבר יח כז) התירוש והיצהר כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב כד) והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים ותקרא ג"כ אסיף אוסף בלי יבא (ישעיהו לב י) וחג האסיף (להלן כג טז) ולכך תקרא מלאה כי לאוסף הדבר וקבוצו יקרא מלוי אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו לא ד) קראו אחריך מלא (ירמיהו יב ו) יחד עלי יתמלאון (איוב טז י) יאספו ויבאו וכן וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט) קבוץ ורבוי עמים ועוד יתכן שתקרא מלאה בכנוי לברכה שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר כי כאשר תקולל חלקתם יאמר יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכט ו–ז) והמתברכת יקראו מלאה ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר מושאל מן דמעת העין בעבור שידמה לה ברדתו טיפות או שכל טיפות היורדות שמם דמעה ותרד עיני דמעה (ירמיהו יג יז) טיפות מים ואיננו שם לבכי בלבד וענין הכתוב כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה והשיקו היקבים תירוש ויצהר לא תאחרם בידך כי בראשיתם תתנם לי כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד) ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם ולא פירש איזהו כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל ותרומה לראשון שהיא ראשית ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית. ואונקלוס תרגם בכורך ודמעך ופירש"י מלאתך חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים ודמעך היא תרומה ואיני יודע מהו לשון דמע וכן במכילתא (כאן) מלאתך אלו בכורים הניטלין מן המלא ודמעך זו תרומה ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר לא פרי והזכיר שני המינין ממנה לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר אין חיוב להקדימה בענבים וזיתים והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם וכמו שאמר (לעיל כא יג) ושמתי לך מקום כי היה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (להלן כד ז) ועוד יחזור ויבארם כלם במקום אחר כל אחת.	ההוספות חסרות: פולדה 2, פריס 223, פריס 220, טורינו 11, ההוספות בגיליון: ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"ד:א' (×4)	"ואל משה אמר וגו'" – פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו לשון רש"י ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (להלן פסוק יב) לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל ועוד כתיב (להלן בפסוק ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה שאמר בהם (לעיל כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו) וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ כד) והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג) וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות הבאות אחרי כן והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם עלה אל ה' אתה ואהרן והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה' ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט) ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א) וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה כי מאמינים אנחנו בדבריך כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד). ואז אמר השם למשה שמעתי את כל דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו כי קבלו הכל בשמחה, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. והנה שבו לאהליהם ועשו שמחה ומשתה ויום טוב ביום קבלת התורה ומשה כתב ביום ההוא בספר הברית כל מה שנצטווה חקים ומשפטים ותורות ולקח הספר להיות בידו עד למחר כי לא היה באותו היום כדי לבנות מזבח ושתים עשרה מצבה ולעשות עולות ושלמים וכל המעשים הרבים ההם, ועוד שטוב ונכון הוא להמתין להם הברית עד למחר לתת להם עצה ומתון בדבר לדעת הישנם אוהבים לעשותם בכל לבבם ובכל נפשם. והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל וכל ישראל השכימו לרגליו וחזרו למקום שעמדו בקבלם את עשרת הדברים ושם ובנה המזבח (פסוק ד) וזבח הזבחים (פסוק ה) ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו) ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך מכל אשר תצוה מאתו יתברך ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח) כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (בפסוק ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו' ואמ' לו השם פעם שנית עלה אלי ההרה והיה שם הודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות והתורה ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב) ונגש לבדו אל ה' והוא שאמר (בפסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וגומר והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (פסוק יג) וממנה נתעכב שם ארבעים יום והוא שפירש הכתוב (פסוק טז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו' ונאמר (פסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וכל זה מתוקן ומבואר. וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית הכל כמו שפירשנו ולזה שומעין שאמר כהלכה וטעם ואל משה אמר בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי ולכך עשה המצוה הראשונה בששי והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים על הדרך אשר נצטוו וטעם עלה אל ה' דרך הפשט יזכיר שם במקום הכנוי כמו נשי למך (בראשית ד כג) ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א יב יא) וכן והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' (דניאל ט יז) אבל בתלמוד (סנהדרין לח) שאלו עלה אלי מיבעי ליה ולכן אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחלת הענין ויאמר ה' אל משה (לעיל כ כב) עלה אל מטטרון שנקרא בשמי ה' והטעם עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול והכונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד ה' ולא יבא אל השם המיוחד כי לא יראני האדם וחי (להלן לג כ) ואין כוונת רבותינו כלל כמה שכתב רש"י למעלה (כג כא) גם במסכת סנהדרין (שם) הפך הרב הענין וכבר הזכרתי (לעיל יב יב כג כא) כוונתם בשם הזה וכל דבריהם אמת אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים כי רב אידי לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו חלילה אבל הזכיר לו כי על המלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר ולפיכך אמר לו דאפילו בפרוקנא לא קבילניה דכתיב (להלן לג טו) אם אין פניך הולכים שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (לעיל כ ג) סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה.	הנוסח הקדום: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, התיקונים בגיליון: פריס 223, פריס 220, התיקונים ברשימת ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, הערות:
שמות כ"ד:ג'	"ויבא משה ויספר לעם" – היה משה בעת הדבור הנזכר כלו (מכ' יט עד כד א) במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (לעיל כ טו) ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה וספר להם כל מה שנצטוה ושמעו בקולו ולא אמר בכאן "וירד" כי כלם בתחתית ההר היו לא בראשו ששם כבוד השם אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל והם עמדו מרחוק בשעת הדברות כאשר פירשתי (לעיל יט יט) וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל ה' ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב) קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד) כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים ומשה בא עמהם אל מקום העם וספר לכלם את כל דברי ה' והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר צוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר צוית או תצוה בשמו יתעלה וכאשר חזר משה אחרי כן ועלה אל קצה ההר עם הזקנים (פסוק ט) כאשר צוה אותו אלהים (פסוק א) אז אמר לו השם פעם אחרת עלה אלי ההרה והיה שם (פסוק יב) ובעת הזאת הודיעו שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו (דברים ה כה) וצוהו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם (שם ה כז–כח) זהו שאמר בכאן (פסוק יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה כי לך לבדך אתן את התורה והמצות אשר תלמדם ועשו אותה כאשר נדרו לעשות. כי רצון הקב"ה כך הוא שילמדם שאר התורה על ידי משה והם שמחו וקבלו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך במצותיו, ואז נתן להם רשות שובו לכם לאהליכם, כאשר פירשתי למעלה. ועל דעת רבותי' שאומרים בזכות הקדימו נעשה ונשמע טעמו שאמרו הנה מעתה אנו מקבלים לעשות ולקיים כל מה שיצוה, יאמר מה שיצוה ויגזור מה שיחפוץ, כי נעשה הכל מיד בשמענו אותו בין ממנו ית' בין מפיך אתה, הכל מקובל עלינו בין קל בין חמור, העמק שאלה או הגבה למעלה.	הנוסח הקדום: פריס 224, פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, בהמ"ל 206, התיקון בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, התיקון ברשימת ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות כ"ז:כ'	"ואתה תצוה" – בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית והוא בצווי אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת והנשיאים הביאוהו (להלן לה כז–כח) וטעם אליך שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי וכן צו את בני ישראל ויקחו אליך (ויקרא כד ב) וטעם מאת בני ישראל שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל מאת אשר ימצא בידם כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו (לעיל כה ב) וכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (להלן כח א) כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת ועשית להם בגדי קדש (לעיל כח ב) בצווי לחכמים העושים במלאכה כדרך כל מלאכת התבנית וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב (שם ג) שידבר עמהם הוא עצמו כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם ובעבור שאמר ואתה הקרב ועשית הוצרך לפרש (בפסוק ג) ואתה תדבר אל כל חכמי לב כי בצווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה ראה קראתי בשם בצלאל וגו' (להלן לא ב).	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות כ"ח:מ"א	"ומשחת אותם ומלאת את ידם" – כל מלוי ידים לשון חנוך כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה לשון רש"י ולא הבינותי בדבריו איך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים ויביא ראיה מן המנהג ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז) ששולף הגנ"ט שלו והם אומרים שהגואל נתן לבועז וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם והנה דברנו בדברי הבאי והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא) ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה) עד יום מלאת (ויקרא ח לג) בהשלימם וכן בכסף מלא (בראשית כג ט) מחיר שלם והטעם כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה ראויה לכל העבודות והמלאכות וכן מלאו ידכם היום (להלן לב כט) כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה' במשכן כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח) ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דהי"א כט ה) כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש וכן איל המלואים בפרשה הזאת (להלן כט כב) שמלוי הכהנים בו כי חטאת והעולה לכפר וזה למלאת ידו בהקרבה. ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב) וכן תרגם בכולם לשון שלמות אבל אונקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון כמנהגו במקומות רבים. ויש מפרשים ומלאת את ידם שימלא ידם מן הקרבנות וכן החפץ ימלא את ידו (מלכים א יג לג) שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו והנכון מה שפרשתי ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות (שם) שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו ואחרי כן יהיה כהן לבמות כי בדומה לדרכי התורה יעשו.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות: ציטוט תרגום ירושלמי.
שמות ל':י"ג	"מחצית השקל בשקל הקדש" – קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל כי מלך גדול היה וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם אין בו פחות ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש וכן כל שקלי המשכן (להלן לח כד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט) יקרא לו הכתוב שקל הקדש וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש" שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל אלהים צבאות ושדי ויו"ד ה"א והשם הגדול המיוחד ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו) וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא בדין כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י) כי הוא שם אשה המזומנת למשכב ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו ופירושו יקח אשה לפילגש והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב יח כז) כי הוא שם מגונה ואם מפני טעמו של הרב היו קורים לו "לשון נקיה" כענין ששנינו (סנהדרין סח) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז) וכן במקומות רבים ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף ותרגם אונקלוס מעין כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב לו) לאגורת כסף למעה דכסף וכן אמר בשקל הקדש סילעא כי כן שם המטבע בארמית ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא) וכתב רש"י (לעיל כא לב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד) שהסלע ארבעה דינרין וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר ואיננו כן כי מלכי הגוים פחתו הזהובים וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל' בכורות והל' קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג והוא יתר על דינר ערבי שתות וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף פרק א) ואמר שהוא דינר זהב של ערביים ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין אבל שקל המוזכר בדברי חכמים כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה הוא ב' דינרין חצי הסלע וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה וכן הונהג בלשון חכמים במשנה ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני כלומר המשקל שישראל שוקלים ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון וקראו לזה המטבע שקל והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה) מנה של קדש כפול היה וכן כל המטבעות ואינו נכון כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש.	הנוסח הקדום: פריס 223, פריס 220, טורינו 11, התיקון בגיליון: התיקון מופיע ברשימות ההוספות: _ הערות: תיקון טעות, השווה הערת רמב"ן על מטבע השקל (מובא בסוף ספר דברים).
שמות ל':כ"ג (×3)	"מר דרור חמש מאות" – הסכימו המפרשים והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם כי המור הוא הנקרא מוסק ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים והוא הקשה כי כתיב (שיר השירים ה א) אריתי מורי שהוא דבר מלוקט ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר ואולי כן הוא בהיותו לח ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י) שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם וזה דבר ברור ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור אינמר"נון והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים מה המור הזה אין מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו' על המרדעת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה וגם בלשון רומיים נקרא מירא ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא והוא יחשב בסמים ומה שאמרו (שיר השירים רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים שהזכירתו תורה בראשם או שהוא בהקטרה משובח מכולם ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין קומוס במור כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח) ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה ה) יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר והענין כי השמן הזה מתקנין אותו במור ונקרא כן וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד) שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור "וקנמן בשם מחציתו" – לפי שהקנמון קליפת עץ הוא יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם ויש שאינו אלא כעץ לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב לשון רש"י והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה" ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב" ואינו כדברי כולם שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב והוא בלעז "סאייקא דמיקא" והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה וכן בערבי.	ההוספה חסרה: לונדון-ויינמן, פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ל':ל"ד (×2)	"קח לך סמים" – אמר ר"א בדרך הפשט כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה אלה הסמים ולבונה זכה עמהם ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות או בדברים שהן כן תמיד והאמת כדברי רבותינו (שם ו) כי הם סמים אחרים וכתב רש"י סמים שנים נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה סמים לרבות עוד כמו אלו הרי עשרה ולבונה הרי אחת עשרה ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים רבים ולבונה זכה ולא יקפיד רק באלה הארבע כי בהם ענן עשן הקטורת עולה רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר (שה"ש רבה ג ז) והטעם כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים ולא לימד על מעשהו רק סמך עליהם כן אמר בזה שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה ובעשייה אשר הם עושין ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים וכן קיצר בעשייה (להלן לח כט) ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו) אמר ריש לקיש מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה וכל מעשה הקטרת כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו אע"פ שתלאו במנהג הרוקחים או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים וכך אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י"א סמנים אלו לבד. ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא כאשר הזכרתי (לעיל כה ו) ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים כי הנטף והחלבנה שרפים והשחלת צפורן יוצא מן הים ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים ונטף ושחלת וחלבנה וסמים עוד ולבונה זכה ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים כי הסמים הנזכרים למעלה (בפסוק כג) בשמן מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים והוא דראציני בלשון ערבי וכן בלשון הגמרא (שבת סה) והוא קנה כדמות הקנים והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה מפני שהוזכרו בשיר השירים (ד יד) נרד וכרכם ואהלות והוא הקשט יקראנו בלשון רבים מפני שהוא שני מינין המתוק והמר והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה ואמר (שם) עם כל ראשי בשמים להביא הקדה והנה הם כל סמני הקטרת והזכיר תחלה (שם בפסוק יג) כפרים עם נרדים להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים כי כפרים מן וכפרת אותה (בראשית ו יד) שרף נדבק והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות (שיר השירים שם) אקסי לאלואוון והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין כי אקסי עץ בארמית לאלואן כשמו ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין וכן שמו בערבי אל עורטיב אבל אונקלוס תרגם כאהלים נטע ה' (במדבר כד ו) כבושמיא לא יחד לו שם.	ההוספות חסרות: פרמא 3258, טורינו 11, בהמ"ל 206, ההוספות בגיליון: פריס 223, ההוספות מופיעות ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ל"א:י'	"ואת בגדי השרד" – לא ידעתי למה לא צוה תחלה לעשות הבגדים האלה כאשר עשה בכל מלאכת המשכן ובבגדי אהרן ובניו כי היה ראוי שיאמר לו ועשית בגד כליל תכלת לכסות בו הארון ובגד ארגמן לכסות בו המזבח ובגד תולעת שני לכסות בו השלחן ועתה כאשר יצוה את העושים יכלול אותם עם שאר המלאכה ואולי לא היתה בהם קפידא ויעשו אותם כרצונם בגדי שרד ממין אחד לבדו והם עשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני ולא רצו בשש כי איננו נכבד כמותם ואחרי שנעשו כן רצה השם שיהיה התכלת לארון והארגמן למזבח והשני לשלחן (במדבר ו–יג) ולכן הספיק להם הצואה בקצרה כאשר צוה על העושים כי לדעתם יעשו בגדי השרד ואיננו הגון שיהיה בגד המכסה עשוי נקבים נקבים כדברי רש"י אבל הוא מלשון שריד בעבור היותם מין אחד כדברי ר"א. וכתבתי זה הענין לפי שיטת רש"י וכל זה איננו שוה לי כי מה טעם שיאמר הקב"ה למשה ויעשו בגדי הקלעים או בגדי השרידה בלי שיבאר לו כמה יהיו שנים או מאה וכמה ארכם וכמה רחבם ולמה יעשו ואין הענין מובן כלל בדבור הזה ועוד שמזכיר אותם לעולם קודם בגדי אהרן ועוד מה טעם לשרת בקדש (להלן לט א) כי זה ירמוז על עבודת הקרבנות בקדש כמו שאומר או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש (לעיל כח מג) וכן אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש (לעיל כט ל) לא על עבודת חוץ ומשא ועוד כי כתוב ועשו את כל אשר צויתיך (פסוק ו) את אהל מועד וגו' ואת בגדי השרד (פסוקים ז–י) עד ככל אשר צויתיך יעשו (פסוק יא) ולא צוה אותו תחלה על בגדי השרד כלל והעולה מדברי רבותינו כי בגדי השרד הם בגדי כהונה עצמם והוזכר זה במסכת יומא (עב) ואם כן הנכון שנפרש בגדי השרד בגדי היחוד כלומר בגדים שיתיחד בלבישתם אחד העם הגדול מאחיו וכן ובשרידים אשר ה' קורא (יואל ג ה) השרידים שרדו מהם (יהושע י כ) מן פליט ושריד (ירמיהו מד יד) וירמוז לבגדי אהרן ויקראם כן שלא ילבשם רק יחיד בדורו אהרן בחייו ואחריו הכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כא י) והכתוב יזכיר בגדי אהרן לעולם דרך כבוד כמו שאמר לכבוד ולתפארת (לעיל כח ב) בגדי קדש (לעיל כח ד) ציץ הזהב נזר הקדש (ויקרא ח ט) ועל כן קראם בגדי השרד בגדי מלכות וזה טעם את בגדי השרד לשרת בקדש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (להלן לה יט) כי שב לבאר וכן יאמר בפרשת ויביאו את המשכן (להלן לט מא) ומה שאמר בכאן בפרשת ראה קראתי ואת בגדי השרד ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן טעמו שהם בגדי שתי מעלות בגדי השרד ובגדי הקדש להגיד שלא ילבשם רק אחד העם בבאו לשרת בקדש ומפני שלא הזכיר כאן לשרת בקדש הוסיף לבאר שהם בגדי שרד ובגדי קודש ועוד באו כמה ווי"ן יתירות בכתוב ופירוש ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש (להלן לט א) שהוא מבאר אלה פקודי המשכן ונתן חשבון בזהב ובכסף ובנחשת כמה הביאו ישראל ומה עשו בהן בעבור חשיבותם ואח"כ אמר כי מן התכלת והארגמן ותולעת השני אשר הובא להם עשו בגדי שרד לא הוסיף ולא גרע ולא הזכיר השש כי איננו חשוב ואולי הביאו ממנו הרבה והותיר ושב לבאר ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה ויעש את האפוד זהב וגו' (להלן לט א) וגמר הענין.	ההוספה חסרה: פריס 224, פריס 220, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, ההוספה בגיליון: פריס 223, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות ל"א:י"ג	"אך את שבתותי תשמורו" – אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן לשון רש"י ולא נתכון אצלי כי לפי מדרש רבותינו באכין ורקין ימעט בשמירת השבת כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה) ומנין שספק נפשות דוחה שבת רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו מיעוט ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בה בכאן ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם ובתורת כהנים (ויקרא יא ל) יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' וטעם שבתותי בעבור כי שבתות השנה רבים ועל דרך האמת צוה בכאן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם (לעיל כ ח) וזה טעם שבתותי ואמר בשניהם כי אות היא שהיא ביני וביניכם לדעת ואמר ושמרתם את השבת וחייב במחלליה כרת (פסוק יד) כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב ז) וזו תכרת משם ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה' (פסוק טו) בעבור שהוא יסוד עולם והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז) וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז) אות היא השבת ביום השביעי והטעם שהיום אות והשבת היא אות לעולם וזה טעם שבת וינפש והיא נשמה יתירה (ביצה טז) הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י) והנה הפרשה מבוארת וכבר רמזתי ענינה בעשרת הדברות (לעיל פסוק כח) והמשכיל יבין.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, טורינו 11, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ציטוט מתלמוד ירושלמי.
שמות ל"ב:א'	"אשר ילכו לפנינו" – אלוהות הרבה אוו להם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים והיה מורה לנו הדרך נעלה בה לא ידענו מה היה לו עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י ואין לשונו מכוון אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר אמרו משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג) הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו לא האל אשר העלם כי יצטרכו לאיש אלהים וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כא) והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו' ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כב) והוא כמוסיף על חטאתו פשע שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו ולמה לא יחר אפו ומה חטאה גדולה מזו אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה וקבלו עבודת אלהותו עליהם אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני שלא ידעו מה היה לך ואם תשוב אם לא ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה וכן היה הדבר כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם ולא אמר להם כלום אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל ואלו היה להם לאלהים אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם והכוונה לאהרן היתה מפני שישראל היו במדבר חורב שממה והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון כדכתיב (ירמיהו א יד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ שאין הכוונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א י) ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה ורבותינו למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמו"ר ג ב מב ה מג ח) ראה ראיתי את עני עמי אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל ומכעיסין אותי בו טטראמולין ארבע פרדות טטרא בלשון יון ארבע כמו שאמרו (נזיר ח) טטראגון ארבע מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי (שבת נב) משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ובויקרא רבה (י ג) שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה שנאמר (פסוק ה) ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר חג לעגל מחר אין כתוב כאן אלא לה' ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה ואם תשים לבך אל המסע הראשון (לעיל יד יט) תבין זה ואיננו נכון בעיני שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה וכבר פירשתי (לעיל יג כא יד יט) סוד המסע הראשון וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא והמשכיל יבין.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
שמות ל"ב:כ'	"ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" – אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך אבל הוא שרוף ונטחן עד אשר דק כאשר הזכיר ר"א קל הוא על פני המים על כן היה צף והשקהו להם או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט ושואב ומשקה להם טרם ישקע או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה כמו שנאמר (ישעיהו ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו ועל דעת רבותינו (ע"ז מד) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם והוא האמת.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות:
שמות ל"ב:כ"ז	"וטעם כה אמר י"י אלהי ישראל" – בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות ועוד כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט) כי העבודה לאלהי ישראל ולשמו נבדלו בזכות הזאת. "שימו איש חרבו על ירכו" – היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו ועל דעת האומר (יומא סו) עדים והתראה בידי אדם כמו שכתב רש"י (לעיל בפסוק כ) נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן כדאיתא במסכת יומא והנה הכל מעשה שעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס) וטעם והרגו איש את אחיו שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט) כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד) והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב) וכבר הזכרתי (לעיל י ב יא א) כיוצא בהם.	ההוספה חסרה: פריס 224, לונדון-ויינמן, ירושלים 371, ההוספה בגיליון: פריס 223, פריס 220, פרמא 3258, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: לונדון 208, פרמא 3535, פרמא 3258, אוקספורד 2253/17, מינכן 137 הערות: הקבלה ללקח טוב.
שמות ל"ג:י"א	"ומשרתו יהושע בן נון נער" – כתב ר"א חיה יהושע מאה ועשר שנים (יהושע כד כט) וחכמים אמרו (זבחים קיח) כי שבע שנים כבש ושבע שנים חלק א"כ היה בן חמשים ושש שנה ואיך יקראהו הכתוב נער וככה פירושו ומשרתו יהושע בן נון שירות נער ועל דעתי דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת נער כי בעל השררה הנכבד הוא האיש והמשרת לו יקרא נער וכן גחזי נערו (מלכים ב ד יב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו ( ב יד) וכן עשרה נערים נושאי כלי יואב (שם יח טו) כי יואב לא ימסור כליו רק לאנשים גבורי חיל שעמדו על ידו וכתיב (יהושע ו כב) ולשנים האנשים המרגלים אמר יהושע וכתיב (בפסוק שאחריו) ויבאו הנערים המרגלים וגו' מפני שהיו משרתי העדה מרגלים להם וכן רבים וכן נערי המלך משרתיו (אסתר ב ב) ביאר שהם האנשים העומדים לפני המלך משרתי גופו לא משרתי החצר וא"כ יאמר ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד שלא ימוש מתוך האהל וטעם בן נון בא בחירק תמורת סגול וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א) שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י) אם בן הכות הרשע (דברים כה ב) ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון כלומר הנבון כי אין נבון וחכם כמוהו או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז).	ההוספה חסרה: פולדה 2, פריס 220, טורינו 11, ההוספה בגיליון: פריס 223, ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות:
חרוז סיום	והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו. לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, ואליו בא באלפי שנאן ורכב רבוא לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו, בנה בנה בית זבול לשכן שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסבו. וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבא, המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתורתו רעבו וינקהו דבש וחלבו, כי הכין כל לבבו ולשמו יברך בקרו וערבו. ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו.	ההוספה חסרה: ירושלים 371, פריס 222 ההוספה בגיליון: ההוספה מופיעה ברשימות ההוספות: _ הערות: ההוספה נכתבה כשרמב"ן היה בגיל שיבה, אך לא הרובד הבסיסי של הפירוש.